היה היה, לפני שנים לא רבות בכלל, שולחן חצר שנבנה באהבה ע"י איש יקר ושמו עמוס. שולחן החצר הזה זכה לגוון וונגה עמוק ומרנין בטעות. אך על אף שהחיים נתנו לו לימונים, הוא שירת אותנו בכזו שמחה גם כשנשפכו עליו לימונדות רבות.
לאחר שלוש שנים בחוץ – בשמש הירוחמית הקופחת ביום, ובקרה המדברית הנושבת בלילה, עם נמשים מכוויות מקטרת קטנות וכתמי צבע גדולים של החופש האחרון עלינו לטובה. הוא כבר נראה כמו אחד שקורא לנו.
לא שמענו (די התעלמנו) והוא קצת נעלב אז הוא התחיל לאט לאט להתקלף.
היינו יכולים להתעלם גם מזה אבל ילד אחד המתגורר בבית, כמעט בן ארבע, לא היה יכול להישאר אדיש ולכן החליט לעזור לו במלאכת הקילוף.
הוריו של הילד, נזפו בו עמוקות (ודי בקול) בכל פעם שהוא החליט לקלף אותו עוד ועוד וכך הם חיו חודשים רבים, עד שהמציאות הכריחה אותי לעשות מעשה.
בשלב הראשון – הילד בן הארבע, נתמלא שמחה גדולה כשקראתי לו לקלף את כל השכבה העליונה של עץ הסנדביץ' ממנו עשויה פלטת השולחן:
והיה מאוד מסופק מעבודות ההרס הבונה שלו:
בשלב השני, אמא של הילד הח"מ נתמלאה רעיון פשוט יפה וקל לביצוע – ליצור מנדלה מפלטת העץ.
לצורך כך אספנו כל מה שמצאנו בחצר ובסביבתה וסידרנו את זה כך:
עיניכם הרואות: שברי עץ, אבנים קטנות, עלים שונים וכו'.
רוח צהריים מהבילה החלה לנשוב (יש אצלינו כזה במדבר) ואמא חששה שמא היא תעיף את כל העלים היפים ולכן החליטה לבצע כבר בשלב זה את "שלב התרסיס".
הרעיון היה לצבוע עם ספריי צבע במעגלים ואז להסיר את הכבודה שמסודרת כך שתתקבל צורת מנדלה פשוטה.
נכון שבמנדלה אמיתית ראוי להתחיל מהאמצע ולצאת החוצה – אבל הרבה יותר קל למצוא את האמצע כשמתחילים להיכנס פנימה עם המעגל החיצוני!
תודו שהרעיון גאוני…
סופו של המעשה היה שהספריי עשה רוח הרבה יותר חזקה מהרוח המהבילה שהחלה לנשוב והעיף לי את כל העלים במקום לרסס עליהם. אז זה מה יצא בסוף:
בקיצור – כשאתם מנסים את זה בבית – לכו על דברים יותר כבדים מעלים. למשל האבנים הקטנות שהספריי לא הצליח להזיז, ברגים, מסמרים, אומים, שייבות, פקקים, קליפות פיסטוקים ועוד. וגם תצפו בלכה מלמעלה.
אצלינו הוא נכנס לשימוש כבר ככה.
לגמרי לא נורא. זורמים.
מקווה שהיה לכם חג ראשון בספטמבר שמח ושיהיה סתיו נעים נעים (הוא כבר ממשמש, חשתם?)
מיטל
מיא פיצ'יפקעס 